זיגי היא לקוחה ותיקה שלנו, עברנו איתה המון – אבל שום דבר לא הכין אותי לסיפור הבא.
יום אחד היא הגיעה עם אבן גדולה במיוחד – סמוקי קוורץ ששוקלת 56 קרט. "זו אבן שאבא שלי הביא לי", היא אמרה, בקול שקט אך יציב. וכשהתחילה לספר, הבנתי מהר מאוד – אנחנו לא הולכים לעצב תכשיט. אנחנו הולכים להנציח אדם.
אבא שלה היה ניצול שואה. יליד מוקאצ'ש שבצ'כיה, מתוך משפחה של שמונה אחים ואחיות – רק הוא שרד. הוא עבר שלושה מחנות, ושוחרר מאושוויץ. אבל למרות הכול, הוא היה איש של חיים: אהב, שמח, צחק, צייר, תרגל יוגה כל יום עד יומו האחרון, אהב את הים ואת הנכדים שלו אהבת נפש.
זיגי תיארה אותו כ"אבאלה שלי, אהבת חיי, האיש הכי אוהב חיים שיש". והאבן – האבן הזו – הייתה הסמל לכל מה שהוא השאיר אחריו. היא הייתה המשקל של הזיכרון. של האור.
העיצוב שבחרנו יחד היה מינימליסטי, אבל מלא נוכחות. לא כדי להרשים – אלא כדי להרגיש. לתת מקום. כמו לב פועם, עטוף בזהב.
בכל פעם שאני נזכרת בתהליך הזה, אני נזכרת למה אני עושה את מה שאני עושה. כי תכשיט הוא לעולם לא רק תכשיט. הוא אנדרטה אישית שאפשר לענוד. הוא געגוע, אהבה, תקווה – והוא חי.
